סבא שלי בן 85, אדם שאיבד את המשפחה שלו בגיל 17, בילה שנתיים בבריחה מזוועות אירופה הנאצית ואת שאר חייו במאבק יומיומי על המחייה שלו, ובמיוחד על הרווחה של שתי הבנות שלו - נחמה, הבכורה, ודליה, אמא שלי.
כשהייתי ילדה מן הסתם לא שמתי לב להרבה דברים, אבל עכשיו אני רואה דברים בצורה הרבה יותר ברורה, חדה ומדויקת. אין להכחיש שמערכת היחסים של אמא שלי עם סבא שלי בפרט ועם ההורים שלה בכלל מאוד שונה ממערכת היחסים של דודה שלי איתם. יש גם הרבה הבדלים בינהן באופי, מן הסתם.
במהלך כל החיים שאני זוכרת, סבא שלי עבד בחברה של דודה שלי ודוד שלי - אף פעם לא באמת ידעתי בתור מה, ובתור ילדה לא הבנתי מה המשמעות האמיתית של זה, אז רק לפני זמן לא רב למדתי באמת מהי המהות של העבודה שלו שם (במהלך השנים מספר ימי העבודה שלו ירד בהדרגה מחמישה לשניים, בכל זאת) - זו הדרך הטובה ביותר לשתי הבנות שלהם לעזור להם כספית. המשכורת שסבא שלי קיבל מנחמה היתה מורכבת בחלקה מהתרומה שלה ומהתרומה של אמא שלי (ובשנים האחרונות, כשמצבנו הכספי ירד, אמא שלי המירה את הכסף ביום-יומיים בשבוע שבהם גם היא עבדה באותה חברה).
היום אמא שלי סיפרה לי שהעבודה של סבא שלי מסתיימת, וזה בגלל שהיא מכניסה חשבוניות ממוחשבות לעבודה, וסבא שלי כבר לא יהיה דרוש לזה, כי הוא לא יודע לעשות את זה, והעבודה היחידה שנחמה "הצליחה" למצוא בשבילו זה תיוק.
אתם מריחים את זה? זה העשן שיוצא לי מהאוזניים.
חוסר מחשבה וחוסר אכפתיות, זה כל מה שאני יכולה להגיד. בצעד קטן אחד, דודה שלי לקחה מסבא שלי את היכולת להרוויח קצת יותר מהקצבה החודשית שהוא וסבתא שלי מקבלים, ובכך גם את הכבוד שלו.
העניין הוא, שסבא שלי וסבתא שלי עוד יותר אל מוכנים לקחת מאיתנו כסף. לפי אמא שלי, הם אף פעם לא הבינו לחלוטין מה היתה המהות של העבודה של סבא שלי אצל נחמה, או שהם בחרו לא לשאול, וככה כולם היו מרוצים - לא היה מתן בגלוי ועדיין היה להם מספיק לחיות בכבוד, כולל כל מני תוספות שהם הוסיפו לעצמם עם הגיל (הביקורים בבתי חולים, לחצן מצוקה וכו' וכו').
אני יכולה להגיד כאן עוד הרבה - על זה שאמא שלי היא זאת שמטפלת בהורים שלה הרבה יותר מנחמה (להסיע מהרופא, לקנות מצרכים, להביא תרופות, לבקר כמה פעמים בשבוע, לדבר בטלפון, להתעניין), על זה שנחמה מקנאת באמא שלי על מערכת היחסים הזאת, על זה שאנחנו נפגשים עם סבא וסבתא שלי כל שבת, כמעט בלי יוצא מן הכלל בעוד שהמשפחה של נחמה רואה אותה הרבה פחות, ובהרכב יותר מצומצם בד"כ. אפשר להגיד שכבר הרבה זמן מתייחסים לסבא שלי בזילזול בחברה של נחמה - מצד העובדים, מצד בן דוד שלי וגם מצדה של נחמה עצמה. איפה היכולת לסתום את הפה? למה אדם צריך לסבול הערות כמו "אז אני רואה שאתה לא עושה כלום בשביל הכסף שאתה מרוויח" מהפאקינג נכד שלו? איפה קצת הגינות בסיסית, קצת מחשבה קדימה, קצת כבוד לבן אדם שקרע את התחת במהלך 70 שנה של עבודה, רק כדי שיהיו לילדים שלו חיים יותר טובים? למה כשזה מגיע לכסף אין בכלל מחשבה על מה שהכסף הזה קונה, וכמה הוא בכלל לא משתווה לכל מה שההורים שלנו עושים בשבילנו?
ואני חושבת לעצמי "חרא, עכשיו אמא שלי תחזור לעבוד, ואני מרוויחה כל כך מעט, ואם אני אעשה משהו שאני רוצה לעשות אני ארוויח פרוטות גם ככה, ואני צריכה העלאה במשכורת, ואני רוצה גם לעבור דירה בשלב מסוים, ואחותי גם עם משכנתא ובעל, ועוד כמה שנים עם ילדים...", ואני מקווה שיפול עלינו איזה הון קטן, רק כדי שנוכל לא לדאוג שיום אחד נגיע לדירה של סבא וסבתא שלי ונראה שאין להם חשמל או מים כי הם לא יכלו לשלם את החשבון.
אני יכולה גם להגיד לנחמה למה עכשיו? בשלושת השבועות האחרונים סבתא שלי לא הרגישה טוב, כאבים בבטן, בעיות בראיה שהובילו למסקנה שהיא צריכה לעבור זריקה בעין, מה שמפחיד אותה נורא. והיא נהיית מדוכאת, ומתחילה לדבר על זה שהיא עול, ושהיא לא רוצה לחיות, ואני מתה מבפנים. זאת האישה שמבשלת כל שבוע לעשרה אנשים? האישה מקמה מוקדם בבוקר ואופה עוגיות כדי שיהיה משהו לשלוח לנכד בצבא, שנותנת "דמי-כל-חג" לכל הנכדים, גם אלה שכבר מזמן עברו את גיל הילדות? (בעצם, כולנו כבר לא ילדים - הנכד הכי צעיר שלה הוא אחי הקטן, והוא בן 19). זאת האישה שתמיד נותנת לי כסף לנסיעות בחו"ל, שמתווכחת איתי אם אני לא מוכנה לקבל, שיושבת ומדברת איתי ועם סבא שלי במשך שעות על פוליטיקה ועל ענייני היום, ועל ספרות ועל תרבות, ועל העבר ועל העתיד? ואני אומרת, שוב, איך אנחנו יכולים להחזיר להם על כל מה שהם עושים בשבילנו - בשביל הילדים, בשביל הנכדים? למה אפשר להיות כל כך רע לאבא שלך או לאמא שלך? איפה קצת כבוד, קצת יראה, קצת אהבה?
אני לא יכולה להבין את זה - לא יכלוה להבין את חוסר האכפתיות הזה, את האפתיות הזאת, את הבחירה הזאת להיות עיוור.
אני מסרבת להבין את זה, כדי שכשאני אהיה באותה עמדה, אני אתנהג אחרת. אני אתנהג כמו אמא שלי, ולא כמו אחותה. אני רק מקווה שהדברים יהיו בסדר. סבתא שלי כבר מזמן אמרה לי שהיא מסרבת ללכת לפני החתונה שלי.
"you say we're not responsible, but we are"