"הדרך היחידה לצאת מאושוויץ היא דרך הארובה"

[tamara_russo]

היתה צפירה לפני כמה דקות. בקושי שומעים אותה פה. זה מוזר, אני חושבת לעצמי על כל הפעמים ששמעתי אותה ועמדתי בה, וזו הייתה אולי הפעם הכי משונה - רחלי עמדה לידי, קוראת תהילים עם הרדיו, לילי נכנסה לחדר מחזיקה אוכל כי היא לא שמעה את הצפירה, ואני עמדתי והקשבתי לרעש שעשו העובדים במטבח, שבטח גם לא שמעו את הצפירה, למרות שכולם יודעים שהיא הייתה אמורה להיות בעשר. זה היה מרגיז, את האמת, להבין שהמשמעות של הצפירה בשבילי (שהיא בעיקר - לזכור, להראות שאנחנו זוכרים, ולעצור את החיים למשך דקה אחת בשביל אנשים שרבים מהם עשו הכל בשביל שיהיה להם עתיד - בין אם בחייהם בין אם בילדיהם, בין אם במה שכתבו או במה שהשאירו מאחוריהם) היא משמעות אחרת לחלוטין בשביל העובדים הרוסיים (הם בכלל חושבים על זה?), או בשביל רחלי, שאמרה תהילים לעילוי הנשמות של המתים, ואני, שעומדת ובוכה מבפנים על הביזבוז המיותר הזה של אנשים - של יהודים, של נשים, של ילדים, של תרבויות. על הרוע הטהור שהיה צריך בשביל הזוועה שהייתה השואה, של לדחוף אנשים לתאי הגזים, לערום גופות לתוך המשרפות, לדחוף מעדרים לתוך ידיים של אנשים כדי שיחפרו את הקברים שלהם עצמם.

אני גולשת. די.