Family

[tamara_russo]

It's now twenty years since my grandad passed away - my father's father. I was four when he died, and the only thing I remember of him is him telling me not to play with the phones in his and grandma's house (she also passed away, 10 years ago). Every year, in the date of his passing, my parents and my dad's siblings' families have a memorial service ("Azkara"). I usually don't go, because once I was too young, and after that I always had school, or I had a shift in the army, and yesterday I had work. The thing is, I always know that I don't really need these times to remember - my dad constantly talks about his parents, and I've heard a lot about my grandad, and the picture my dad paints is very different from the sick, grumpy old man I knew as a child. Every service they read some piece of poetry, usually Bialik's, but this year my dad wrote something, with his incredible gift for rhyming, and I've decided I'll post it here. It's Hebrew, mind you.

פרק א' – אבא חיים שלנו
הנה חלפו עברו עשרים שנה מאז
אותו יום מר, כ"ד אדר שנת תשמ"ז ;
טפטף אז גשמון, תל-אביב, שעת צהריים,
שבה הלכת מעימנו אבא, אבא חיים.
אמא, שכינתה אותך כך, כבר איתך כעשור
ואנו, היתומים, נותרנו פה מאחור ;
כולנו (גם דסי !!) בעשורינו השישיים
(פעם, אולי, היינו נחשבים לקשישים...),
הנכדים גדלו ופרחו, כולל הצעירים, השניים –
אודי ובן (הנושאים גם את שמך – חיים) ;
למשפחה הצטרפו ליטל ואיל (לא הכרת אותם)
וכמובן שלא זכית לחזות בנינך הבכור, יותם !!
והעצב שלי גדול, גדול כיום אף שבעתיים,
כשאני משוחח עם הנכדים עליך, סבא חיים.
בזכרונם שלהם, זכרון של תינוקות בית רבן,
מצטיירת דמות של איש חולה, קצת נרגן,
שהותיר לנו, לילדים (ולנכדים מן הסתם) –
גנים "דפוקים" של פיזור נפש ויתר לחץ דם...
הם לא הכירו את אבא שלנו, זריז הרגליים, מלא ההומור,
שהיה עובד מבוקר עד ערב, ממש כמו חמור
(נו טוב, כמעט – בצהריים היה בא לשעתיים ונח ;
מיכלי שלי – את רואה ? זה בגנים שלך !!)
ואחרי שכתב בעיתון ותרגם – תמיד, תמיד היה לו זמן
לקרוא לנו בערב את "פו הדוב" ואת "מוטל בן פייסי החזן"
או פרק בהיסטוריה, לפעמים – מספר האגדה,
(כמעט) כל מילה בעברית (אפילו פירוזג) הוא ידע !!
ואם לא, או אם שכח – חיש חש כסילון
לעיין בקונקורדנציה או לפשפש במילון.
אך לא רק בספרא עסק "אבינו הרוחני" –
גם בענייני גוף הדריכנו - נעיד רפי, דסי ואני :
בעצמו שיחק כדורגל (בשמאל) יוצא מן הכלל –
שתדעו לכם - עמית, אודי וגם אתה, איל !!
את רפי (פרט לשח) לימד זריקה ותפישה של כדורים,
גם איגרוף, כן – שלא יעז מישהו את ידו עליו להרים
(הידעת, יואלה, שבעלך בן החמש שלט בגאון
והטיל חתיתו על אזור "הר נפוליאון" ?!)
ואת דסי, שפחדה לצוף לבדה על המים,
מי לימד לשחות, אם לא אבא חיים ?
ואחרי שנים, כשהילדה שחתה כבר כדג, יום אחד –
אבא החליט שזהו, הגיע הזמן שגם הוא...לשחות ילמד !!
וכך אמנם היה, כך אבא היה...
......
יש עוד הרבה שמעולם לא סופר
על אבא שלנו, אבא חיים היקר
(אפילו ליואלה, דליה וצ'אק – הרוב לא מוכר...) ;
אז הנה, אנסה עכשיו, בקליפה של אגוז,
לספר, כדוגמא, איך אני התחלתי לחרוז
(או, לפי ביאליק , שמשיריו תמיד כאן נקריא –
"הידעתם מאין נחלתי את שירי ?")...

פרק ב' – אבא חיים שלי
ובכן, ביום הולדתי העשירי ערכו לכבודי, כמקובל,
מסיבה לכתה ד' 1, אירוע יוצא מן הכלל !!
עם במבה (שרק הומצאה...) ואורנג'דה שזרמה (על שטיח) כמים,
עם סוכריות טופי שהחליפו (באויר...) ידיים,
למגינת לבם של אמא בלה ושל אבא חיים...
לא היתה לנו "מסרטה", גם לא מקרן שקופיות
כדי לרסן באמצעותם את התנהגות ה"חיות" ;
לא עזרה הסמכותיות של אמא, בלה המורה,
ואני התביישתי, ממש הרגשתי נורא !!
והנה – אבא נכנס ובידיו ספר האגדה (שנזכר קודם),
ואני...אני מבויש שבעתיים, סמוק מרוב אודם :
מה ? עכשיו הוא יקרא ?! הם הרי ילעגו לו, לאבא,
ויזכירו לי זאת ,בבית הספר, מעתה ולהבא !!
אך אבא - נחוש, נחרץ ותמים (כרגיל...),
ניצב מול כיתת ה"פורעים", לקרוא הוא התחיל :
את הסיפור על דויד בן ישי שברח משאול
וניצל בזכות היצורים, להם התייחס בביטול
(בזכות הצרעה והעכביש
ובזכות משוגע (אצל אכיש)).
הסוכריות המשיכו לעוף,
פה ושם – קרבות איגרוף,
קשקושים, גיחוכים,
בירבורים, כיסוחים,
אך עם הזמן - הסיפור כבש, כך התברר :
לבסוף – הס גמור בין חבריי השתרר
(הם היו לסיפור כל כך מרותקים,
עד ש"שכחו" לגמרי את הממתקים...).
ולמראה הפלא הזה, חלפה אצלי, סופית, ה"פדיחה" –
קול פנימי בי קרא : "התגאה תמיד באביך !!".
ותאמינו או לא – אני, בן אבי, איני היחיד
שזוכר עד היום את אותו סיפור (על דויד) ;
במפגש מחזור אחרון (אחרי 40 שנה זה היה !) -
הזכירה לי בת כתה, בפירוט, את אותה חוויה !!!
ואם נחזור אחורנית, לשנת התשכ"ד :
אני, בן העשר, הנפעם מאותו מעמד,
חמוש בכשרון שנחלתי מאבי המיוחד,
התחלתי מאז, ברוב התלהבות ועזוז,
ללהטט במילים, לשזור חרוז בחרוז,
בעידודו של אבא, שתיקן ברגש ועדינות,
כל מילה שאויתה או נהגתה על ידי בטעות
(למשל – בדרשתי החרוזה לקראת בר המצווה,
אבא העיר לי במשנה אהבה
כי החלפתי את שם העשב "שיית" ב"שית"
(אז, ב-67, הטעות עוד לא צרמה לי, אישית...)).
......
עם השנים, התלהבותי מכתיבה (ומקריאה...) שככה ;
ביכרתי להתמקד במתמטיקה, אח"כ באה עבודה, משפחה
והנה, לאחרונה, כשאבא כבר בעולם שכולו טוב,
פתע חזרתי לתחביב : חרוזים שוב לכתוב.
אמנם, לא עוד שירים על גיבורי מיתולוגיה ותנ"ך
אלא רק ברכות שוות לכל נפש, באריזות מתנה...
ואולי ,בעצם, זהו סימן, ממש אות משמים,
שאחרי היעדרות ממושכת, אבא חיים
מבקש להשתתף בחגיגות המשפחה עם
השראה מרחוק על המוזה שלי (בחשאי) !!!

Comments

[hagar-972.livejournal.com]

< div dir=rtl align=right >

רק בלי הרווחים אחרי ולפני הסוגריים המשולשים, כמובן.

וכדי לסגור:

< /div>

Only without the spaces, as above.

[tamara-russo.livejournal.com]

Thanks! I've been dying to know how to do it for a long time...

And it's fixed.

פרץ נוסטלגיה

[queenmab21.livejournal.com]

לאבא שלך יש כישרון מדהים. ממש דמיינתי בעת קריאת השיר את כל האנשים. הסבא היחיד שנפטר אצלנו, לפני 10 שנים, היה ועדיין הסבא האהוב עליי ולא זכיתי לעלות לקברו כי הוא בארה"ב. היה לי מה עוד לכתוב אבל אולי זה יעלה לי אחר כך.

Re: פרץ נוסטלגיה

[tamara-russo.livejournal.com]

כן, אבא שלי כותב משהו - בכל יומולדת או ארוע משמח הוא כותב משהו, אם ארוך או קצר יותר - מן הסתם באירועים יותר "גדולים" הוא כותב שירים ארוכים יותר. הוא כתב איזה ארבעה עמודים כשאחותי התחתנה לפני שנה וחצי, וזה היה מדהים... הייתי באזכרה אחת, לפני כמה שנים, אבל אני חושבת שזו הייתה אזכרה של סבתא שלי ולא של סבא שלי, אבל, שוב, אני לא צריכה אזכרות כדי לזכור.