(no subject)

[tamara_russo]

כרגע חזרתי ממסיבת "ברוכה הבאה הביתה" של מל. נהניתי מאוד, כמו שמעידה השעה, כי באמת הייתי צריכה לחזור אחרי איזה שעה, ואיכשהו נשארתי שלוש וחצי. אימונו מועד ב', הנה אני באה... טוב, נו.
בדואר כבר היה מכתב הדחייה שלי מיורוקום, לעבודה שבמילא לא רציתי אבל אני עדיין מבואסת מזה שלא קיבלו אותי (למרות שידעתי מראש שהרושם שהשארתי שם לא היה משהו). סתם מעצבן אותי, אני מניחה, אבל... טוב, תיסכול מהרבה דברים שקורים עכשיו, או בעצם שלא קורים עכשיו, כי כלום לא זז לי, רק הזמן. לא משנה, מחר נקום מוקדם ונלמד, אימונו לפחות 80 ואז אולי אני אוכל לנוח טיפה, לכתוב את העבודות שלי ולסיים את התואר הזה, למצוא עבודה סתמית ולא רצינית ולחסוך קצת כסף ללימודי קונדיטאות ואולי באיזשהו שלב להיות בזמן של לעבור מחוץ לבית. אני לא רוצה דירה שכורה, אף פעם לא רציתי. יש לי משהו עם חלל משל עצמי, ודירה רק שלי תמיד נראתה לי קוסמת, מאוד, לא רוצה אף אחד על הראש בד"כ. ומכיוון שאין חבר או חברה באופק, לפחות לא שאני רואה כרגע (תקנו אותי אם אני טועה), המעבר יהיה לבד. דירה קטנה בחולון לא תעלה המון המון כסף, נכון? אבל מה אני מחרטטת, לפחות שנתיים שלוש יעברו עד שאני אשכרה אעשה את הצעד הזה של לעבור מחוץ לבית.
סתם המכתב דחייה הזה דיכא אותי וגרם לי להרהר בכל מה שמעצבן אותי ברגע זה, ודווקא חזרתי עם מצב רוח ממש טוב מהמסיבה - שמחתי לראות את מל שוב ויש לה אחלה חברים (רק אני הייתי מהחבורה שלנו), ומאוד נהניתי לצחוק איתם על שטויות, ולהביך איזה בחור אחד בדיבורי חזיות... ונהיגה הביתה בלילה, במהירות מופרזת עם חלונות פתוחים וטורי איימוס? אלוהי. הצלחתי לשכוח לחמש דקות שאנחנו במלחמה. טוב, נזכרתי...
לילה טוב לעולם, והלוואי שאולי יום אחד, הילדים, הנכדים והנינים שלנו יזכו לחיות בארץ בלי קטיושות.