Meme, from melody_kitty

Year in review
Post the first line of first post for each month this year:

January: So it's the end of the week for me, and I'm happy...

Fabruary: From schniff:

March: I'm lazy.

April: So I've got two poems, both written yesterday and today, and i've never showed my writing to anyone other then Hagar.

May: From Mel:

June: I actually slept tonight

July: Wednesday's, Thursday's and Friday's hell was over by the time I got back from the lecture I had to give on animal behavior.

August: Again writing from work.

September: 9. How many sorrows do you try to hide in a land of illusions covering your mind

October: אם כך...

November: So since Tuesday I've met Helena (on that night, she brought me the sweetest little box from France with buttermilk candy and a candle shaped like a bun) and last night I met Efrat for a movie and some shopping.

December: (quiz on seduction style)

(no subject)

אז הייתה תחרות במגזין גו לכתוב קטע שמתחיל במשפט "לא ראיתי אותו כמעט שנתיים, ופתאום הוא עבר מולי ברחוב". זה הקטע שאני כתבתי (לא הגעתי לעשרה הראשונים. האמת שדי התבאסתי, אבל החיים ממשיכים). 

לא ראיתי אותו כמעט שנתיים, ופתאום הוא עבר מולי ברחוב. במשך עשר שנים הוא מירר את חיי בבית הספר, ועכשיו, שנתיים אחרי שסיימנו את התיכון, אני כבר אחרי צבא, והוא מופיע לי מול העיניים, מנסה לתפוס את האוטובוס שמתרחק ממנו. הוא לא שם לב אלי. למה שישים? תראו לי אדם אחד שיזהה את שק החבטות האהוב שלו לאורך שנים בין שקים אחרים. אני עוצמת עיניים, רואה את הסרט-הנע-שהוא-החיים-שלי-עד-לפני-שנתיים ומתחלחלת. אלוהים, איזה זבל. הלילות שלא הייתי נרדמת בגלל שדאגתי מה יהיה בביה"ס יום למחרת, לאילו גבהים חדשים של רוע נגיע, הבקרים שהיו מגיעים מוקדם מדי, השעות החופשיות שהייתי מבלה בהקלה בבית, שוכחת מהבדיחה האחרונה שעברה בשיעור על הלבוש שלי, על המשקל שלי, על כל דבר אחר. זה מדהים, כמה בן אדם אחד יכול להשפיע על החיים שלך בלי בכלל להכיר מי אתה באמת. אני חושבת רגע, איך לעזאזל הם החליטו עלי משהו? לפי איך שנראיתי? לפי הדברים המעטים שאמרתי? איך הייתי שונה ממנו ומכולם, איך שנאתי אותו שגרם לי לפקפק במי שהייתי באמת. היום, שנתיים אחרי, אני עדיין שונאת אותו. השנאה מפעפעת בי, מרתיחה את דמי כמו רעל. אחד הדברים שהכי השתנו בי בשנתיים האחרונות היא היכולת לסלוח.

 אל תצחיקו אותי. 

אני לא יכולה לסלוח לו. 

אני בוחנת אותו מרחוק, מסתכל על הכתפיים שנשמטות בעייפות, על התרמיל הכבד שנשרך מאחוריו. כמה מחשבות מבליחות בי, קצרות, מהירות, "מי הוא היום-הוא נראה רע-איזה כיף שהוא נראה רע-כמה אני אשמח לראות אותו נדרס בידי אוטובוס 274-הלוואי שתמות". 

אז הפסקתי את עצמי.

 אני רוצה שהוא ימות? באמת? אני רוצה לקרוא בעיתון מודעת אבל על בחור בן 20 שנדרס ע"י נהג אוטובוס על סמים או שנרצח בידי מחבל או שקפץ מהגג כי חברה שלו נפרדה ממנו? הרי כל אדם אחר שהייתי קוראת דבר כזה עליו הייתי מרחמת על משפחתו, וחושבת לעצמי "איזה בזבוז של חיים צעירים" ושולחת מחשבות טובות לנשמה שלו, שתגיע למקום הטוב ההוא, מעבר לעולם שאנחנו מכירים כאן. הרוע הפתאומי שתפס אותי טלטל אותי, את המוח, את המצפון, את הנפש. הרי הוא היה אחד האנשים שגרמו לי לשנוא את עצמי, לקלל את היום שנולדתי, לחפש בקדחתנות שוצפת את הכדורים שיזרקו אותי למקום האחר ההוא, לעולמים, לשינה המתוקה של חוסר החיים. אותו הרוע יכול להיווצר גם אצלי? הסתכלתי עליו שוב. הוא עם מדים, עדיין בצבא. השחרור העצום שהרגשתי ביום שבו הגעתי לקריה על אזרחי השתלט עלי שוב. הוא גם מתחיל להקריח. העברתי יד על שערי המתולתל, העקשן, הפרוע, ולאט לאט הרוע נזל ממני. אני לא יכולה להגיד שבאותו הרגע סלחתי לו על חיי הצעירים שהפכו לגיהינום בגללו. אני כן יכולה להגיד שבאותו הרגע הוא הפסיק להיות חשוב לי. הבנתי שלעולם לא אוכל לסלוח לו על הדרכים שפגע בי, פעם אחרי פעם, ושהפגיעות האלו הפכו אותי למי שאני היום וחלק ממי שתמיד אהיה, אבל גם שכבר רגע הרוע הזה, הרצון להרוג, לתלוש אברים אחד אחרי השני כשברקע מנגנת התזמורת הסימפונית של לונדון, כבר לא יחזור. 

כשעליתי לאוטובוס והתיישבתי במקום שאני הכי אוהבת, לפני ה"מרפק" של האוטובוס הכפול, והאוטובוס החל לנסוע, ראיתי אותו שוב, מחכה לאוטובוס שלו, שאיחר. בחיוך הורדתי ממנו את עיניי. השארתי אותו יחד עם התחנה. 
מאחוריי. 
בעברי.