(no subject)
Nov. 3rd, 2007 01:49 am![[personal profile]](https://www.dreamwidth.org/img/silk/identity/user.png){kind=small}
tamara_russoI have to say, I missed dancing.
I also have a stamp on my arm, which takes me back...
Avihu's birthday party was a lot of fun, but I came home completely drenched in cigarette smoke. I don't have the strength to shower tonight again, I'll bear with it until the morning.
Haven't written in a week. The problem is, every time I sit down I don't want to stand up, and if I sit at the computer I start playing computer games to keep my mind off things and not drown myself in analyzing them.
I'm still working hard on Perach, but the end is nigh (is that how it's spelled?), and two weeks from now the pressure will start to drop, hopefully.
I am still, however, dreaming about perach. I hate it. I used to love my dreams...
Also, second day of period. Yesterday was quite horrible, but today was somewhat better, and with all the work I hardly have time to whine (well, I seem to be doing a wonderful job at it now, at 1:56 in the morning).
Five exercises to be handed in this week - infi, linear algebra, two in graphics and one in programing. All of them needs to be done tomorrow so I'll have the week free for perach.
OK.
Anyway.
I also have a stamp on my arm, which takes me back...
Avihu's birthday party was a lot of fun, but I came home completely drenched in cigarette smoke. I don't have the strength to shower tonight again, I'll bear with it until the morning.
Haven't written in a week. The problem is, every time I sit down I don't want to stand up, and if I sit at the computer I start playing computer games to keep my mind off things and not drown myself in analyzing them.
I'm still working hard on Perach, but the end is nigh (is that how it's spelled?), and two weeks from now the pressure will start to drop, hopefully.
I am still, however, dreaming about perach. I hate it. I used to love my dreams...
Also, second day of period. Yesterday was quite horrible, but today was somewhat better, and with all the work I hardly have time to whine (well, I seem to be doing a wonderful job at it now, at 1:56 in the morning).
Five exercises to be handed in this week - infi, linear algebra, two in graphics and one in programing. All of them needs to be done tomorrow so I'll have the week free for perach.
OK.
Anyway.
מישהו לרוץ איתו הוא ספר נפלא, ואני אוהבת אותו כבר כמה שנים טובות. לפני כמה זמן עשו ממנו מיני סדרה (וסרט שהיה המיני סדרה עם קיצוצים). בגדול הסדרה היתה טובה, יותר מדי אינטרפטציה שגויה לדעתי (של אפיון כמה דמויות, כמו קרנף ולאה), אבל בסה"כ - סבבה. דבר אחד בלט, לפחות בשבילי. המוזיקה. בספר מוזיקה היא אחד הדברים הגדולים, שמש שמסביבה מרחפים ארועים, דמויות ואווירה, ובסרט היתה להם הזדמנות להראות את זה על באמת ולא בכאילו. רק מה, את השירים, שנבחרו בקפידה יתרה ע"י דויד גרוסמן ללוות את הסיפור, החליפו. המוזיקה נותרה מרכיב חשוב בסדרה, אבל לא השמש שהיא הייתה, והיא הביעה דברים אחרים. במרבית הבחירות אני עיקמתי אף - "אני ארוץ אליך" שהוא שיר אידיוטי לדעתי לא היה צריך להכניס, והאווירה המלנכולית של "שילגיה שחורה", אף על פי שהייתה סצנה מבריקה, לא תרמה הרבה לאפיון טוב של אף אחת מהדמויות, כולל המוזיקה.
דבר אחד נגע בי, והרגשתי שמבחינתי כאן הצליחו היוצרים של הסרט לעשות מה שסרט טוב לפי ספר צריך לעשות - לסגור איזשהו מעגל, לתת יותר עומק לדברים, לא סתם לשנות לפי הגחמות של הבמאי, המפיק ושאר ירקות. אני מדברת על סצנת הבריחה. תמר ושי עומדים באמצע רחוב ירושלמי ושרים שני שירים, גם בספר וגם בסרט. בספר הם שרים את "סוזן", של לאונרד כהן, שהוא השיר הראשון שתמר שרה ברחוב (בספר), והוא בשבילה סגירת המעגל של השירה ברחוב, שהייתה מלכתחילה רק אמצעי להגיע למטרה אחרת, ואת "שיעור מולדת", שהוא, כפי שנכתב בשפה הנהדרת של גרוסמן, הבכי על הילדות והתום שאבדו לזוג האחים האלה, הגעגוע לזמנים הפשוטים, הרכים, שבהם השירה היתה רק שירה ולא דרך לברוח מסוחרי סמים שישברו להם את האצבעות. שתי הבחירות נפלאות.
ואז הסרט, הסדרה, וואטאבר. "ווילד הורסס", השיר שהם שרים אחד לשני, האישור שהם עדיין שם אחד בשביל השניה (ואחת בשביל השני), ושהקשר בינהם הוא דבר שלא ישבר, גם בחורים הכי מזוהמים של היקום, שניהם זאת נשמה אחת.
והתקווה.
וואו, צמרמורות.
איזה ביצוע, איזה רגש, ואיזו אמירה.
בספר, הם הסתכלו אחורה. בסרט - קדימה. התקווה, להיות חופשיים בארצנו, ארץ ציון וירושלים (שגם היא דמות מרכזית, בספר כמו בסרט).
רק בשביל הסצנה הקצרה הזאת, ווילד הורסס והתקווה, תמר אוחזת ביד של שי ושניהם בורחים, רק הסצינה הזאת, שווה את הסרט הזה.
את האמירה הזאת רציתי לכתוב כבר שבוע, וסוף סוף הנה היא כאן. פיו.
אבל למה בשתיים בבוקר?
דבר אחד נגע בי, והרגשתי שמבחינתי כאן הצליחו היוצרים של הסרט לעשות מה שסרט טוב לפי ספר צריך לעשות - לסגור איזשהו מעגל, לתת יותר עומק לדברים, לא סתם לשנות לפי הגחמות של הבמאי, המפיק ושאר ירקות. אני מדברת על סצנת הבריחה. תמר ושי עומדים באמצע רחוב ירושלמי ושרים שני שירים, גם בספר וגם בסרט. בספר הם שרים את "סוזן", של לאונרד כהן, שהוא השיר הראשון שתמר שרה ברחוב (בספר), והוא בשבילה סגירת המעגל של השירה ברחוב, שהייתה מלכתחילה רק אמצעי להגיע למטרה אחרת, ואת "שיעור מולדת", שהוא, כפי שנכתב בשפה הנהדרת של גרוסמן, הבכי על הילדות והתום שאבדו לזוג האחים האלה, הגעגוע לזמנים הפשוטים, הרכים, שבהם השירה היתה רק שירה ולא דרך לברוח מסוחרי סמים שישברו להם את האצבעות. שתי הבחירות נפלאות.
ואז הסרט, הסדרה, וואטאבר. "ווילד הורסס", השיר שהם שרים אחד לשני, האישור שהם עדיין שם אחד בשביל השניה (ואחת בשביל השני), ושהקשר בינהם הוא דבר שלא ישבר, גם בחורים הכי מזוהמים של היקום, שניהם זאת נשמה אחת.
והתקווה.
וואו, צמרמורות.
איזה ביצוע, איזה רגש, ואיזו אמירה.
בספר, הם הסתכלו אחורה. בסרט - קדימה. התקווה, להיות חופשיים בארצנו, ארץ ציון וירושלים (שגם היא דמות מרכזית, בספר כמו בסרט).
רק בשביל הסצנה הקצרה הזאת, ווילד הורסס והתקווה, תמר אוחזת ביד של שי ושניהם בורחים, רק הסצינה הזאת, שווה את הסרט הזה.
את האמירה הזאת רציתי לכתוב כבר שבוע, וסוף סוף הנה היא כאן. פיו.
אבל למה בשתיים בבוקר?
![[identity profile]](https://www.dreamwidth.org/img/silk/identity/openid.png){kind=small}
(no subject)
Date: 2007-11-03 08:36 am (UTC)(no subject)
Date: 2007-11-03 09:03 am (UTC)Will upload pics from Saturday today... Keep your eyes open.