![[personal profile]](https://www.dreamwidth.org/img/silk/identity/user.png){kind=small}
tamara_russoשש וחצי בבוקר. באמת שאין לי כוח לכתוב באנגלית.
ימים מטורפים,שאני לא כותבת עליהם כי אין לי פאקינג זמן ךעשות כלום, וכשאני מגיעה הביתה (בפעם השניה או השלישית) בערב, אני רק רוצה לישון או לאכול משהו ולראות טלוויזיה ולא לחשוב על מה שעשיתי באותו היום כי זה אף פעם לא מספיק באמת.
בקיצור, פר"ח אוכל לי את החיים.
אתמול היתה לנו סדנת פר"ח כמו בכל יום רביעי. אבל אתמול היינו מעט, רק חצי קבוצה, וישבנו עם היועצת של פר"ח והיא רצתה שאנחנו נעלה נושאים.
כסף, כאילו הלו? אנחנו עובדים כמו חמורים ומקבלים כלום וחצי. והעניין של הלחץ, והייאוש, וחוסר פרגון ועידוד מצד הרש"צ החביבה שלנו... ובקיצור, מטח של תסכול וכעס, והמון מזה הגיע דווקא מאחת הבנות שהגיעה לפר"ח עם כל האידיאלים בשמיים וכל הרצון הטוב (ואני חושבת שזו נחיתה כואבת, ושאני ידעתי קצת יותר לא לצפות, אבל זה עדיין קשה). ואז, טעות אחרי טעות והגענו לזה שהבחורה הזאת יושבת ובוכה ורוצה לצאת החוצה והיועצת לא נותנת לה (וזה היה מפגר ברמות מטורפות), ורק ישבנו בשקט וניסינו לא לצחוק צחוק היסטרי ולא להגיד את הדבר הלא נכון, ואז אחד הבחורים התחיל להרצות לבחורה הזאת על גבולות, והוא פשוט לא הפסיק ולא הבין שהוא לא פרודוקטיבי בשיט, ושהוא רק מעכיר יותר את האווירה.
כמו שהבחור השני אמר אח"כ, "גברים ממאדים, נשים מנוגה". תגיד כן ותהנהן, אלוהים, זה כל כך מטופש מה שהלך שם.
בסוף יצאנו, והבחורה הזאת נשארה לדבר עם היועצת (ואל תשאלו אותי למה, אני הייתי יוצאת בלי לחשוב במהלך הסדנא אם זו הייתה אני, ועפה הביתה כמו טיל), ויצאנו כולנו, כל ששת האנשים האחרים, והייתה כזאת התפוצצות של דיבורים ואז יצאנו מהבניין וצרחנו צרחה קבוצתית, ואז צרחנו עוד אחת. זה היה משחרר, אבל הלחץ עוד כאן, והיום יום חמישי ואני מרגישה כאילו עבר עלי טנק בשבוע הראשון של הלימודים, ועוד יש לי היום המון עבודה (פר"ח, אלא מה?) וגם מחר. אין לי זמן לכלום.
כן, עוד פעם שיט.
ימים מטורפים,שאני לא כותבת עליהם כי אין לי פאקינג זמן ךעשות כלום, וכשאני מגיעה הביתה (בפעם השניה או השלישית) בערב, אני רק רוצה לישון או לאכול משהו ולראות טלוויזיה ולא לחשוב על מה שעשיתי באותו היום כי זה אף פעם לא מספיק באמת.
בקיצור, פר"ח אוכל לי את החיים.
אתמול היתה לנו סדנת פר"ח כמו בכל יום רביעי. אבל אתמול היינו מעט, רק חצי קבוצה, וישבנו עם היועצת של פר"ח והיא רצתה שאנחנו נעלה נושאים.
כסף, כאילו הלו? אנחנו עובדים כמו חמורים ומקבלים כלום וחצי. והעניין של הלחץ, והייאוש, וחוסר פרגון ועידוד מצד הרש"צ החביבה שלנו... ובקיצור, מטח של תסכול וכעס, והמון מזה הגיע דווקא מאחת הבנות שהגיעה לפר"ח עם כל האידיאלים בשמיים וכל הרצון הטוב (ואני חושבת שזו נחיתה כואבת, ושאני ידעתי קצת יותר לא לצפות, אבל זה עדיין קשה). ואז, טעות אחרי טעות והגענו לזה שהבחורה הזאת יושבת ובוכה ורוצה לצאת החוצה והיועצת לא נותנת לה (וזה היה מפגר ברמות מטורפות), ורק ישבנו בשקט וניסינו לא לצחוק צחוק היסטרי ולא להגיד את הדבר הלא נכון, ואז אחד הבחורים התחיל להרצות לבחורה הזאת על גבולות, והוא פשוט לא הפסיק ולא הבין שהוא לא פרודוקטיבי בשיט, ושהוא רק מעכיר יותר את האווירה.
כמו שהבחור השני אמר אח"כ, "גברים ממאדים, נשים מנוגה". תגיד כן ותהנהן, אלוהים, זה כל כך מטופש מה שהלך שם.
בסוף יצאנו, והבחורה הזאת נשארה לדבר עם היועצת (ואל תשאלו אותי למה, אני הייתי יוצאת בלי לחשוב במהלך הסדנא אם זו הייתה אני, ועפה הביתה כמו טיל), ויצאנו כולנו, כל ששת האנשים האחרים, והייתה כזאת התפוצצות של דיבורים ואז יצאנו מהבניין וצרחנו צרחה קבוצתית, ואז צרחנו עוד אחת. זה היה משחרר, אבל הלחץ עוד כאן, והיום יום חמישי ואני מרגישה כאילו עבר עלי טנק בשבוע הראשון של הלימודים, ועוד יש לי היום המון עבודה (פר"ח, אלא מה?) וגם מחר. אין לי זמן לכלום.
כן, עוד פעם שיט.
