אחד המכתבים
Sep. 26th, 2007 08:29 am![[personal profile]](https://www.dreamwidth.org/img/silk/identity/user.png){kind=small}
tamara_russoיש מדור בעיתון "לאשה" שנקרא "המכתב שלא נכתב". כבר כתבתי כמה מכתבים כאלה, אבל את המכתב הבא אני גם אשלח להם, ואני גם מפרסמת אותו פה.
לאנשים שהיו מסביבי
עברו שש שנים מאז היום בו סיימתי את התיכון. בעצם קצת יותר, אבל ככל שהזמן עובר הדיוק כבר לא חשוב. העבר נשאר עבר, עד שהוא קם ומזכיר לי שהוא עדיין חי מאוד.
לפני שבוע אחרונת הפליטות התקשרה אלי. היא נשארה חברתי הטובה, למרות שמאז השלתי מעלי כל קיום שאי פעם היה לכולכם. היא סיפרה לי שיש מפגש כיתתי.
שקט.
בלי לחשוב, בלי להסס בכלל אמרתי לה שאין סיכוי שאני אגיע למפגש הזה, והיא הבינה אותי. אמרה שביקשו להעביר את ההודעה, אז היא עשתה את זה, ואז סיימנו לדבר ואני נשארתי לבד עם המחשבות שלי.
עשר שנים הלכתי יום יום לבית הספר, לאותם אנשים שהשינוי בהם במהלך השנים היה קטן מאוד, לגיהנום שהיה רע מאוד לפעמים ורע פחות ימים אחרים. הילדה שהייתי, שהייתה שמנה ושונה לא יכלה לעמוד בפני יותר מעשרה אנשים שהשפילו אותה, לעגו לה והתאחדו נגדה בגלל סיבות שונות.
כן, עמדתי על דעתי כשזה לא התאים לכם.
כן, הייתי ועודי שמנה וממושקפת.
כן, בחרתי לא למכור את האמת הפנימית שלי כדי להתאים לכם.
על כל זה הענשתם אותי, פעם אחר פעם, ואני נאבקתי בכל כוחי, יורקת ונושכת, שלא תטביעו אותי, והייתי על סף הסכנה הזה יותר מדי פעמים.
אבל השתחררתי מכם – הזמן שחלף הביא את סוף הסיוט, והכבלים שכבלו אותי השתחררו. הייתי חופשייה, סוף סוף, להיות עצמי בלבד, בלי התנצלויות, בלי לדכא את מי שאני, ובעיקר בלי התעללות. בכל מקום שהגעתי אליו קיבלו אותי בשמחה, השתלבתי במהירות גם בצבא, גם באוניברסיטה וגם בעבודה.
העיקר היה שמצאתי אנשים שונים מכם. מצאתי אנשים שדומים לי, ופתאום הערבים שלי תפוסים, ופתאום אנשים מחפשים את דעתי ואת עצתי, ולאנשים לא אכפת שאני נראית איך שאני נראית כי הם רואים מי אני באמת, ואני נותנת להם להיכנס.
וזאת היתה הבעיה איתכם – אף אחד מכם לא חיפש מי אני באמת.
הייתי פס צר אחד של סטיגמה, וזהו, וזה היה נוח לכם, ובעיקר נוח כי אתם הייתם הרוב.
אתם לא מכירים אותי – אף פעם לא הכרתם ואף פעם לא תכירו. אתם לא יודעים כלום על החיים שלי, על האהבות שלי, על הרעיונות שלי. אני גם לא רוצה שתדעו.
אז כשההזמנה הזאת הגיעה התחלתי לחשוב, ובלי לרצות חזרתי אחורה, לימים הגרועים. חזרתי למילים שיצאו מהפיות שלכם, עוקצים במקהלה. לצחקוקים מאחורי הגב שלי, לחרם אחרי חרם, לבידוד, לגניבות.
עברו שש שנים. אני אדם שונה היום, חזק יותר. אפשר להגיד שזה בזכותכם, אבל הייתי מעדיפה להאמין שזה בגללי – שאני עשיתי את השינוי הזה, שאני העדפתי לקחת מה שקרה ולשמור אותו בבטן כמו להבה.
אני לא שוכחת, ואני גם לא סולחת. אולי צריך אדם חזק יותר ממני בשביל לסלוח לכם, אני לא יודעת, אבל אני רחוקה מלהיות מושלמת.
אני בוחרת לקחת את העבר שלי מידיכם ולעשות בו כרצוני שלי.
אני גם בוחרת לא לתת לכם את העתיד שלי.
התיכון נגמר, לא הבנתם?
לאנשים שהיו מסביבי
עברו שש שנים מאז היום בו סיימתי את התיכון. בעצם קצת יותר, אבל ככל שהזמן עובר הדיוק כבר לא חשוב. העבר נשאר עבר, עד שהוא קם ומזכיר לי שהוא עדיין חי מאוד.
לפני שבוע אחרונת הפליטות התקשרה אלי. היא נשארה חברתי הטובה, למרות שמאז השלתי מעלי כל קיום שאי פעם היה לכולכם. היא סיפרה לי שיש מפגש כיתתי.
שקט.
בלי לחשוב, בלי להסס בכלל אמרתי לה שאין סיכוי שאני אגיע למפגש הזה, והיא הבינה אותי. אמרה שביקשו להעביר את ההודעה, אז היא עשתה את זה, ואז סיימנו לדבר ואני נשארתי לבד עם המחשבות שלי.
עשר שנים הלכתי יום יום לבית הספר, לאותם אנשים שהשינוי בהם במהלך השנים היה קטן מאוד, לגיהנום שהיה רע מאוד לפעמים ורע פחות ימים אחרים. הילדה שהייתי, שהייתה שמנה ושונה לא יכלה לעמוד בפני יותר מעשרה אנשים שהשפילו אותה, לעגו לה והתאחדו נגדה בגלל סיבות שונות.
כן, עמדתי על דעתי כשזה לא התאים לכם.
כן, הייתי ועודי שמנה וממושקפת.
כן, בחרתי לא למכור את האמת הפנימית שלי כדי להתאים לכם.
על כל זה הענשתם אותי, פעם אחר פעם, ואני נאבקתי בכל כוחי, יורקת ונושכת, שלא תטביעו אותי, והייתי על סף הסכנה הזה יותר מדי פעמים.
אבל השתחררתי מכם – הזמן שחלף הביא את סוף הסיוט, והכבלים שכבלו אותי השתחררו. הייתי חופשייה, סוף סוף, להיות עצמי בלבד, בלי התנצלויות, בלי לדכא את מי שאני, ובעיקר בלי התעללות. בכל מקום שהגעתי אליו קיבלו אותי בשמחה, השתלבתי במהירות גם בצבא, גם באוניברסיטה וגם בעבודה.
העיקר היה שמצאתי אנשים שונים מכם. מצאתי אנשים שדומים לי, ופתאום הערבים שלי תפוסים, ופתאום אנשים מחפשים את דעתי ואת עצתי, ולאנשים לא אכפת שאני נראית איך שאני נראית כי הם רואים מי אני באמת, ואני נותנת להם להיכנס.
וזאת היתה הבעיה איתכם – אף אחד מכם לא חיפש מי אני באמת.
הייתי פס צר אחד של סטיגמה, וזהו, וזה היה נוח לכם, ובעיקר נוח כי אתם הייתם הרוב.
אתם לא מכירים אותי – אף פעם לא הכרתם ואף פעם לא תכירו. אתם לא יודעים כלום על החיים שלי, על האהבות שלי, על הרעיונות שלי. אני גם לא רוצה שתדעו.
אז כשההזמנה הזאת הגיעה התחלתי לחשוב, ובלי לרצות חזרתי אחורה, לימים הגרועים. חזרתי למילים שיצאו מהפיות שלכם, עוקצים במקהלה. לצחקוקים מאחורי הגב שלי, לחרם אחרי חרם, לבידוד, לגניבות.
עברו שש שנים. אני אדם שונה היום, חזק יותר. אפשר להגיד שזה בזכותכם, אבל הייתי מעדיפה להאמין שזה בגללי – שאני עשיתי את השינוי הזה, שאני העדפתי לקחת מה שקרה ולשמור אותו בבטן כמו להבה.
אני לא שוכחת, ואני גם לא סולחת. אולי צריך אדם חזק יותר ממני בשביל לסלוח לכם, אני לא יודעת, אבל אני רחוקה מלהיות מושלמת.
אני בוחרת לקחת את העבר שלי מידיכם ולעשות בו כרצוני שלי.
אני גם בוחרת לא לתת לכם את העתיד שלי.
התיכון נגמר, לא הבנתם?
![[identity profile]](https://www.dreamwidth.org/img/silk/identity/openid.png){kind=small}
(no subject)
Date: 2007-09-26 07:46 am (UTC)את הגיליון בו הוא יופיע אני אקנה.
(no subject)
Date: 2007-09-26 08:21 am (UTC)(no subject)
Date: 2007-09-26 12:49 pm (UTC)Life is just so much better out of highschool :)