לתקופה.

[tamara_russo]

מה אנחנו

הנה את שוב בפתח עת חדשה ניצבת,
בתוך חלום ליל קיץ רוח עשב מנשבת
מקצות בהונותיך לקצות אצבעותיך מנסה לגעת בירח,
מתמתחת, לטעום כל צבע, להצמיד לכל צליל ריח.

ואת מביטה בי שוב ואומרת "שוב נותרנו רק שתיים"
ואני משיבה ואומרת "כן, זה הכל בינתיים"
ואת מושיטה לי את ידך, משלבת כף בכף,
ואני צוחקת מבפנים, מועדת על הסף
של כל חיינו, של כל מה שהיה, נמצא, נפתח,
וגם מה שאיבדנו ועכשיו רחוק כל כך.

ואנחנו צועדות כך, צד אל צד, יצאנו לדרך אחרת,
כי זה מה שעושים כשהדרך בה הלכנו כבר נגמרת.
אמרתי כל מה שאפשר היה, ניסינו הכל,
בסופו של יום, אין דרך למנוע מאף צמח לקמול.

מסתכלת לאחור, על מה שהותרנו, עוד לא מאמינה,
שאפילו שהספקנו לחיות חיים שלמים עברה לה רק שנה,
עוד צעד קט, והדרך נמשכת קדימה, אל האופק,
הצעידה מהירה, נשימות חדות, עולה הדופק.
רצות הלאה, והנוף לא משתנה, כמה מוזר!
"נתקענו", את אומרת, "בתוך ספר נהדר".

ואולי זה רק חלום, אולי זה עוד ישוב,
אולי הדרך הקודמת תחכה אחרי הסיבוב,
מתאפקת לא לשאול, כי עכשיו הכל רגוע.
אולי אשאל אותך רק בעוד שבוע.

חיבקתי אותך באותו היום, וכל פעם שהייתי יכולה,
כשאני חושבת על הביטוי "כל סוף הוא התחלה",
מה היה לנו בסך הכל? מה באמת רצינו לעשות?
בעולם האמיתי בשלב כלשהו כל הספרות מתאפסות.
עוד מילה, עוד נסיון, זכרונות מהעבר?
די, אמרתי, די, תביני – עכשיו, הכל נגמר.