ירושה

[tamara_russo]

ירושה
לכולנו יש את מתינו.
אני את שלי בירושה קיבלתי.
כתכשיט בוהק,
כאבן יקרה,
הוא נח בידיי.

ואני מביטה בו, כרואה
מרחוק,
במיקרוסקופ –
כל רגע משנה את דרכו,
את צבעו,
את ריחו,
את טיבו,
מול עיניי.

לכולנו יש את מתינו.
אני את שלי חולקת.
בדיבור,
בשירה,
בזכרונות.

הזכרון אינו שלי.
הפנים אינן נראות לי.
רק ממרחק השנים
בכל פעם אדם אחר,
מחזיר לי מבט,
לאחר שדהו התמונות.

חורים-חורים-חיי-חיים.
פעם ילד ופעם נער.
פעם בוכה ופעם עולז.
ותמיד חומק ממני
כמו אז,
כשחמק מהם.

לכולנו יש את מתינו.
ולי אין.

רק לפעמים,
בלילות,
מורשה לי לגעת,
ואז המגע צורב,

ואז אני יודעת,
מה זה אומר
לחיות עם הכאב.